השנה היא 1892. שחמטאי צעיר כבן 23 מנסה לפרוץ את דרכו לצמרת, ומזמין את זיגברט טאראש לדו-קרב. טאראש לא התרגש מההצעה – הוא זכה זה מכבר בשלוש תחרויות על, ואילו אותו צעיר טרם הוכיח את עצמו בתחרות גדולה. במקום זאת, טאראש קבע דו קרב מול מיכאל צ'יגורין, כדי לקבוע מי מביניהם ראוי לאתגר את אלוף העולם, וילהלם שטייניץ, לדו קרב על הכתר.

בתוך שנתיים, אותו צעיר שנדחה על ידי טאראש הוכתר כאלוף עולם. על התואר הוא שמר באדיקות במשך 27 שנים.

למעשה, עמנואל לאסקר היה הרבה יותר מאשר אלוף עולם. לאסקר היה גרמני ויהודי, דוקטור לפילוסופיה ומתמטיקה, בעל ידע רב בפסיכולוגיה, וכמובן האיש שהחזיק בכתר השחמט למשך הזמן הרב ביותר. מבין כלל אלופי העולם, דווקא אצל לאסקר קשה למצוא סגנון מסויים – הוא הרגיש בנוח בכל סוגי העמדות, ידע להתמצא בכל מצב, נטול חולשות וחסרונות בולטים. תכונות אלו אפשרו ללאסקר להתחרות בהצלחה כמעט עד גיל 70, ולנצח ארבעה יריבים שונים בדו קרב על אליפות העולם – שיא שמחזיק למעלה ממאה שנה, ואין לדעת מתי יישבר.

הדו קרב הראשון שלו על אליפות העולם היה כמובן מול שטייניץ, והיה למעשה הפעם היחידה שבה לאסקר הגיע מעמדה של טוען לכתר. הוא ידע למנף את הצלחותיו בארה"ב על מנת לאתגר ישירות את שטייניץ לדו קרב, אשר התקבל בהסכמה, מכיוון ששטייניץ הרגיש תמיד מוכן ומחויב להגן על תוארו. שטייניץ בן ה- 58 היווה יריב שקול בפתיחת הדו קרב, אך נחלש ככל שהוא התקדם, ולבסוף הפסיד 10:5 (עם 4 תוצאות תיקו).

לאסקר הוכתר כאלוף העולם השני, אך בדומה לשטייניץ בזמנו, גם את לאסקר עולם השחמט לא מיהר להמליך – הוא הרי עדיין לא הוכיח עליונות על טאראש וצ'יגורין, וייתכן ששטייניץ הפסיד רק בגלל גילו המתקדם ומצבו הבריאותי הרעוע. תחרות הייסטינגס 1895 הפגישה בין ארבעתם, אך לעולם השחמט צפתה הפתעה – מי שניצח בתחרות היה דווקא הארי נלסון פילסברי האלמוני, ואילו לאסקר סיים שלישי, מאחורי צ'יגורין.

לאסקר ידע היטב שקיימות שתי דרכים להוכיח את עצמו כאלוף עולם ראוי – הראשונה היא באמצעות דו קרבות, בדומה לשטייניץ, אך עם סיכון של אבדן התואר במקרה של הפסד. הדרך השנייה היא להציג עליונות בתחרויות הגדולות, וזו הסיבה שהוא שם דגש גדול עליהן באותה תקופה. הזכיות המשכנעות מול יריביו האישיים בסט. פטרסבורג 1895/6 ונירנברג 1896 קבעו את מעמדו כשחקן החזק בעולם, ולאחריהן הוא מחץ את שטייניץ בדו קרב הגומלין – 10:2 עם 5 תוצאות תיקו.

לצד העלייה של לאסקר, הגיעה הירידה הבלתי נמנעת של שטייניץ וצ'יגורין המבוגרים, וגם של פילסברי החולה. לאסקר עצמו שיחק מעט מאד בין 1897 ל- 1903, והשקיע את זמנו בלימודיו. טאראש, מצידו, התרכז בעסקי הרפואה שלו... בשנת 1903 הסכימו השניים לערוך דו קרב ביניהם, אך תאונת סקי מנעה מטאראש לשחק במשך מספר חודשים.

דוד ינובסקי ופרנק ג'יימס מרשל אתגרו אף הם את לאסקר לדו קרב, אך האלוף דרש לשחק מול שחקן שהוכיח את עצמו מול כל מתחריו, או כזה שידאג לקרן פרסים גבוהה במיוחד, שתצדיק את הדו קרב. גישה זו של לאסקר גרמה לבצורת חריגה של 10 שנים ללא דו קרב על אליפות העולם, אך גם הביאה לשינוי מסוים, ויותר כסף הושקע בדו קרבות הבאים. לאחר שראה כיצד שטייניץ מוצא את עצמו חסר כל, לאסקר היה למעשה הראשון שנלחם למען שיפור התנאים של השחמטאים המקצוענים, ועשה זאת בהצלחה.

לאסקר נעתר לבסוף לדו קרב מול מרשל בתחילת 1907, וניצח אותו 8:0 (עם 7 תוצאות תיקו). זה היה הדו קרב הראשון ששוחק עד לשמונה נצחונות, ושהמפסיד לא זכה בו ולו במשחק אחד. שנה לאחר מכן הגיע הרגע שכולם חיכו לו, כשלאסקר וטאראש התייצבו שניהם לדו קרב הטוב ביותר של אותה תקופה, אך כזה שגם היה בו מנצח ברור – לאסקר גבר על יריבו המושבע 8:3, עם 5 תוצאות תיקו.

בשנת 1909 ניצח לאסקר בצוותא עם עקיבא רובינשטיין בתחרות לזכר צ'יגורין. הוא אף ניצח את ינובסקי 7:1 (עם 2 תוצאות תיקו) בדו קרב, אשר ספק אם נחשב לאימון או כמאבק על התואר. כשנה מאוחר יותר, ניצב אלוף העולם לדו קרב קשה ביותר מול קארל שלכטר, אשר הוגבל לעשרה משחקים בלבד, ולאסקר הציל עצמו מהפסד בזכות ניצחון במשחק האחרון. הנוהל באותן שנים הותיר את התואר אצל האלוף במקרה של תיקו בדו קרב, ולמעשה יש הטוענים שבדו קרב הספציפי הזה, גם הפסד בנקודה אחת היה נחשב לתיקו, ומאפשר ללאסקר לשמור על תוארו. בהמשך השנה גבר לאסקר על ינובסקי פעם נוספת, עם התוצאה הכי חד-צדדית בהסטוריה של הדו קרבות על אליפות העולם – 8:0 עם 3 תוצאות תיקו.

בתוך זמן קצר הופיעו שני מתחרים חדשים ללאסקר – חוסה ראול קאפאבלנקה זכה בסן סבסטיאן 1911, ואילו רובינשטיין, שסיים חצי נקודה מאחוריו, זכה ב- 4 תחרויות על ב- 1912. המגעים הישירים בין קאפאבלנקה ללאסקר נקטעו מהר מאד עקב פערים בתנאי הדו קרב. דווקא עם רובינשטיין לאסקר הגיע להבנות, אך התוצאות של סט. פטרסבורג 1914 שינו את המצב לחלוטין. זו הייתה אמורה להיות התחרות המושלמת בין שלושת הכוכבים, אבל רובינשטיין סיים במקום השישי המאכזב, וראה מהצד כיצד לאסקר מנצח את קאפאבלנקה, וזוכה בתחרות על חודה של חצי נקודה. תחרות זו הוכיחה שוב את כוחו של אלוף העולם, ולאחריה חודשו המגעים שלו עם קאפאבלנקה.

מלחמת העולם הראשונה הכניסה את עולם השחמט לקיפאון. לאסקר ניצח את טאראש בדו קרב ידידותי 5.5:0.5, ואף זכה בתחרות קטנה בברלין 1918, נגד רובינשטיין, שלכטר וטאראש. בשנת 1920 נחתם הסכם הדו קרב בין קאפאבלנקה ללאסקר, והאחרון הודיע שזה יהיה הדו קרב האחרון שלו, אפילו אם ינצח. נקבע שהדו קרב ישוחק באביב 1921, ויימשך 24 משחקים. עקב קשיים כלכליים, לא הייתה אפשרות לערוך את הדו קרב באירופה או בארה"ב, ולאסקר נאלץ לנדוד אל ביתו של היריב – האוואנה החמה והמחניקה.

האקלים הטרופי הקשה מאד על לאסקר ה- 52 בדו קרב. באופן כללי רמת משחקו הייתה לא רעה בכלל, אך הוא לא הצליח לאתגר מספיק את יריבו, ביצע מספר שגיאות גסות, ולבסוף פרש מהדו קרב לאחר ארבעה הפסדים ו- 10 תוצאות תיקו, בעצת רופאיו. קאפאבלנקה הוכתר כאלוף העולם השלישי, ולאחר 27 שנים מצא את עצמו לאסקר אלוף עולם לשעבר.

גם לאחר אובדן הכתר התחרה לאסקר בהצלחה יתרה מול יריביו הצעירים. הוא זכה במאהריש-אוסטראו 1923, ולאחר מכן גם בתחרות העל בניו יורק 1924, תוך שהוא מקדים בנקודה וחצי את אלוף העולם קאפאבלנקה. לאסקר שוב הקדים את אלוף העולם כשסיים שני במוסקבה 1925, אך דווקא לאחר ההצלחות הללו, עזב את השחמט התחרותי. קשיים כלכליים, בין השאר בעקבות האינפלצייה והעלייה של היטלר לשלטון, אלצו את לאסקר לחזור ולהתחרות לאחר תשע שנות הפסקה, והוא שוב עשה זאת בהצלחה. הוא סיים במקום החמישי בציריך 1934, ולאחר מכן במקום השלישי במוסקבה 1935, תוך שהוא מקדים את קאפאבלנקה, ומוחץ אותו בקרב הישיר ביניהם.

לאסקר השתקע עם אשתו בארה"ב בשנותיו האחרונות, הרחק מאירופה ספוגת הדמים. הוא נפטר ב- 1941, בגיל 72, והותיר אחריו מורשת שאינה ניתנת לחיקוי.