אי שם, ב- 1866, נערך בלונדון, שהייתה בירת השחמט באותם שנים, הדו קרב המשמעותי ביותר של העשור, בין אדולף אנדרסן לוילהלם שטייניץ, שניים מהשחקנים החזקים בעולם. שטייניץ ניצח 8-6 (ללא אף תוצאת תיקו!), אך לא זכה להכרה בתור השחמטאי החזק בעולם... כיוון שכולם עוד זכרו את פול מורפי, "מלך כל המלכים", שכבש את עולם השחמט, הביס את כל יריביו, כולל אנדרסן, ולמעשה פרש בלתי מנוצח.

20 שנה חלפו. ב- 1886, קצת לאחר מותו של מרפי, הוסכם שצריך להכתיר מלך שחמט חדש. יוהאן צוקרטורט, שזכה בתחרות העל בלונדון 1883, נבחר לשחק מול שטייניץ, היווה יריב ראוי לאורך רוב הדו קרב, אך לבסוף שטייניץ ניצח בצורה משכנעת, 10:5 (עם 5 תוצאות תיקו). הדו קרב הזה החל מסורת ארוכה, שנמשכת עד היום, של דו קרבות על אליפות העולם, ובסופו הוכתר שטייניץ לאלוף העולם הרשמי הראשון.

הדבר המרשים ביותר בניצחון של שטייניץ על צוקרטורט היה המהפך שסגנון המשחק שלו עבר באותן 20 שנה. שטייניץ, ילד למשפחה יהודית, נולד ב- 1836 וגדל באוסטריה, ובדומה לשחמטאים רבים באותה התקופה, פיתח לעצמו סגנון מאד התקפי וחריף, כזה שמסתמך על תחבולות והקרבות, וזונח לחלוטין עקרונות אסטרטגיים ורעיונות הגנתיים. הסיבה לכך היא פשוטה – לא היו עקרונות אסטרטגיים ברורים באותן השנים. סגנון זה הביא לו נצחונות רבים, אך לצידם גם הפסדים לא מעטים, כאלה שגרמו לו לסיים רק שלישי בפאריס 1867, ושני בבאדן-באדן 1870.

האכזבות הללו גרמו לשטייניץ להרהר בנכונות דרכיו. לאחר מעבר על משחקיו, הוא למד שעל אף תוצאותיו היפות, המשחק התחבולני שלו כולל שגיאות רבות, אפילו במשחקים שבהם ניצח. הוא מצא שהגנה נכונה עשויה להדוף את מרבית ההקרבות החפוזות. הוא הבין שלמען הצלחה יציבה עליו לסגל סגנון משחק סבלני יותר, לחזק את העמדה שלו, להחליש את עמדת היריב, ורק אז לתקוף את ביצוריו. גישה מהפכנית זו העניקה לו את המקום הראשון בלונדון 1872, וינה 1873, וכן שבעה נצחונות חלקים על ג'וזף הנרי בלקבורן, הנציג הבולט ביותר של הגישה התחבולנית.

לאחר מספר שנות הפסקה, בהן עדיין התפרנס מהשחמט, חזר שטייניץ לזירה התחרותית ב- 1882, במטרה להוכיח שהוא אכן השחמטאי החזק בעולם. הניצחון בדו קרב מול צוקרטורט העניק לו הכרה רבה, והוא הצליח להגן על תוארו מול צ'יגורין (וינה 1889, 10:6 עם תוצאת תיקו בודדת), גונסברג (ניו-יורק 1890-91, 6:4 עם 9 תוצאות תיקו), ושוב מול צ'יגורין (האוונה 1892, 10:8 עם 5 תוצאות תיקו). צ'יגורין היה שחמטאי התקפי מבריק, ומאבקיו מול שטייניץ, אמן ההגנה, הקפיצו את הפופלאריות של המשחק לגבהים חדשים. כבוד רב שרר בין שני היריבים המושבעים, והם קדמו זה את זה רבות.

אלוף העולם הראשון וילהלם שטייניץ החזיק בתואר עד גיל 58, והודח לאחר שהפסיד שני דו קרבות מול הכוכב העולה עמנואל לאסקר. גם לאחר שנושל מתוארו, שטייניץ המשיך להתחרות בהצלחה, ולשמור על מעמדו בחמישייה המובילה. נצחונו של שטייניץ מול בארדלבן הפך לאחת התחבולות המפורסמות והמבריקות בהיסטוריית השחמט. למרבה הצער, כוחותיו של שטייניץ נטשו אותו במהירות, והוא עבר התמוטטויות נפשיות בשנותיו האחרונות. עולם השחמט לא ידע להוקיר לשטייניץ על תרומתו חסרת התקדים, ואת ימיו האחרונים הוא העביר בעוני, במוסד לחולי נפש, בטרם נפטר ב- 1900, בן 64 במותו.

רעיונותיו של שטייניץ שופרו ושופצו במשך שנים רבות לאחר מותו, ועד היום הוא נחשב בעיני רבים כמייסד השחמט המודרני.