התפתחות האסטרטגיות בשחמט

מאת: Itay Cohen   עדכון אחרון: 05/05/2014 13:05   דירוג הצופים: טרם ניתן   דירוג הצופה שלך: טרם ניתן

בכתבה זו נלמד על התפתחות הרעיונות והטאקטיקות העמדתיות בשחמט במרוצת השנים .

שלום לכולם !

הבה נתחיל :

שלושה שלבים אנו מונים בהתפתחותו של השחמט המודרני :

א. השלב הרומנטי : היקפו - ימי הזוהר של אנדרסן ומורפי במאה ה-19, עד שנות ה-60 לערך. הטאקטיקה של המשחק עמדה אז על התקפה ישירה ונמרצת מול המלך היריב. קורבן כלי לא נחשב אז כמסוכן אם הוא נועד לסבך את היריב ככל האפשר ולכפות על היריב מט מהיר. לתקופה רומנטית זו משתייכים קרבות הפאר של אנדרסן, מורפי וחבריהם. באותה תקופה התפתח במיוחד גמביט המלך (1.ה4 ה5 2.ו4) - פתיחה בה מקריב הלבן רגלי כבר במסע השני באגף המלך כדי להשיג שורה פתוחה כנגד המלך היריב ולנצלה לאחר מכן בהקדם האפשרי. אחד הנוסחים החריפים יותר של פתיחה זו גורס גם קורבן כלי במסעים הראשונים, נוסף להקרבת הרגלי עצמו, וזאת כדי לסבך עוד יותר את היריב ולהקשות על הגנתו. בימים ההם הייתה פתיחה זו (גמביט המלך) שגורה ביותר אפילו בתחרויות בינלאומיות נכבדות ביותר. אולם כאן התבלט מורפי, שהשכיל לשלב במשחק ההתקפה את מקסימום הכלים.

ב.השלב האסטרטגי : התחיל עם הופעתו של היהודי וילהלם שטייניץ, מאוסטריה. הוא שייחס לערוגות המרכז של הלוח את חשיבותן הטאקטית הגדולה. הוא גם זה שנתן את הדעת לחשיבותן של נקודות תורפה במערכי היריב. שטייניץ הציב את יסודות האסטרטגיה והטאקטיקה השחמטאית, עד שקבע את הכלל שאפילו "המלך הוא כלי חזק" ועשוי לתרום את חלקו בקרב שחמט - ולא להוות כלי פסיבי בלבד, נושא להתקפתו של היריב.

התאוריה השחמטאית החלה איפוא להתפתח במגמה של "נשימה ארוכה", שבאה לכלל ביטוי בפיתוח מהיר ומקסימלי של כלים - כדי להגביר את הלחץ על תורפות היריב, ולאו דווקא להתקפת מט ישירה כפי שהיה מקובל קודם לכן. תלמידיו של שטייניץ הרחיבו אחריו את עקרונותיו ומביניהם ייזכר במיוחד היהודי ד"ר זיגברט טאראש מגרמניה. הוא נקט בקו יותר התקפי מאשר רבו עד כדי שהסכים אפילו לרגלי חלש ומבודד במחנהו שלו - ובלבד שיבטיח בכך לכליו חופש תנועה ומרחב של תימרון. ידוע "נוסח טאראש" באחת מהסתעפויותיו של גמביט המלכה שבו נשאר לשחור רגלי חלש ומבודד - ובלבד שיהיה לו מרחב פעולה לרץ מהצד של המלכה, שבדרך כלל דווקא נשאר משותק לזמן ממושך בהסתעפויות רבות בגמביט המלכה.

ג. האסטרטגיה החדישה - מסמנת את תקופתנו המודרנית, מבשריה ונושאי כליה היו בעיקר יהודים : נימצוביץ', רטי, ברייאר, וד"ר טרטקובר, למשל. אופן משחקם לא היה כיבוש ערוגות המרכז של הלוח באמצעות רגלים. הם סברו שמספיקה גם שליטה על ערוגות אלו, לפי שגם כך אנו מונעים את היריב משליטתו בהן. אדרבא, לדעתם רע להציב כבר בתחילת הקרב את הרגלים במרכז הלוח, מפני שבכך אנו מונעים מעצמנו הפקת מלוא כוחם של הכלים שלנו - מאחר שערוגות המרכז תהיינה חסומות לפעילותם של כלינו. את תפיסתם מדגימים המודרניסטים כך : גם בקרב של ממש אין צורך לשגר תמיד כיתת חיליים כדי לתפוס משלט. מספיק אם אותו משלט נתון בטווח האש שלנו ובכך אנו מונעים את היריב מלהשתמש באותו משלט ואנו חוסכים מאמצים מיותרים. בבוא העת, לאחר שתחילה החלשנו את היריב ב"ריכוך", נוכל לכבוש אותו משלט בפחות מאמצים. לפיכך נמנעים חסידי תפיסה זו מדילוג כפול של שני רגלים למרכז ומסתפקים באחד בלבד. תחת זאת מעדיפים הם פיתוח הכלים האחרים במגמה למנוע מהיריב מלהשתלט ולכבוש את ערוגות המרכז.

תפיסה חדשה זו, המעמידה את האסטרטגיה החדישה כנקודת מוקד של התפתחות השחמט, החלה להסתמן עם מאמריו של היהודי אהרון נימצוביץ' בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. איש לא השגיח אז ברעיונותיו החדשים של השחמטאי הגדול, אבל החל משנות העשרים התחילו לשים לב אליהם, ורבים אימצו לעצמם את רעיונתיו והרחיבו אותם. ככה הונח היסוד לאסטרטגיה החדישה במשחק השחמט ובעקבותיה התפתחות התאוריה השחמטית, מעמיקה ומסועפת, שהטביעה חותמה על התפיסה השחמטית של דורנו. רעיונות נושנים נבדקו מחדש לאורה של האסטרטגיה החדישה ונוסחים שכבר התיישנו נוסו מחדש בשינויים מתאימים - ברוחה של התפיסה החדשה.

בשלושת שלבי התפתחות אלה של משחק השחמט ראינו כבדרך אגב מה חלקם ותרומתם של היהודים למשחק השחמט ולהעשרת הרעיונות הנוססים בו.

מקווה שנהנתם והחכמתם!