השבוע התקיים בציריך טורניר צמרת הנערך שם זו השנה השלישית ברצף, וזו הפעם השנייה בפורמט לא שיגרתי: בחצייה הראשון של התחרות משוחק שחמט קלאסי, ובחצייה השני (מבחינת מספר הסיבובים; מבחינת הזמן, כל ה"חצי" הזה נדחס ליום אחד) שחמט מהיר. כלומר, אם מתחרה א' משחק נגד מתחרה ב' בלבן באחד מחמשת הסיבובים של החלק הקלאסי, הוא משחק נגדו בשחור בסיבוב המקביל של החלק המהיר. הניקוד "מכיר" בכך ששחמט קלאסי הוא בעל ערך רב יותר, דרך המשקל הכפול שהוא מקבל: ניצחון בחלק הקלאסי מעניק שתי נקודות ותיקו נקודה, לעומת נקודה וחצי נקודה, בהתאמה, בחלק המהיר.

קרלסן, זוכה השנה שעברה, לא השתתף הפעם, אבל כל המשתתפים היו עדיין מהצמרת הגבוהה – קרואנה, אנאנד, נקמורה, קרמניק, ארוניאן וקריאקין. מתוך 15 המשחקים שנערכו בחלק הקלאסי של הטורניר (3 בסיבוב * 5 סיבובים) רק ארבעה הסתיימו בהכרעה, והיחידים שהצליחו לנצח היו אנאנד ונקמורה (שנמצא לאחרונה בכושר טוב וזכה באופן מרשים למדי בטורניר הפתוח החזק בגיברלטר עם 10/8.5; אולי התחרות מצד ווסלי סו על מעמד השחקן מספר 1 של ארה"ב מדרבנת אותו). נקמורה ניצח את קרואנה וקריאקין; אנאנד ניצח את ארוניאן ואת נקמורה עצמו, כך שסיים את החלק הקלאסי בראש הטבלה לפני נקמורה. עבור קרואנה וארוניאן, שסיימו שניהם בחצי התחתון עם הפסד אחד וללא ניצחון, זו היתה עוד הופעה לא מרשימה בשורה הולכת ומתארכת של הופעות כאלה.

בשניים מבין ארבעת המשחקים המוכרעים – נצחונותיהם של אנאנד על ארוניאן ושל נקמורה על קריאקין – בלט מאוד תפקידה של הכנה תיאורטית עדיפה, שהקנתה יתרון עצום לשחקן שהיה מוכן טוב יותר על פני זה שהיה צריך למצוא את התשובות על גבי הלוח.

משחק קלאסי מספר 1740789

וישוואנתן אנאנד - לבון ארוניאן

ארוניאן, בשחור, נכנס להסתעפות של הגנת גרינפלד שהופיעה במשחק העשירי של הדו-קרב מול קרלסן, ונתן בכך לאנאנד הזדמנות להפגין את רמת ההכנה התיאורטית שלו. סביר להניח שמדובר במשהו שאנאנד ו/או צוות העוזרים שלו מצאו לאחר אותו משחק בדו-קרב, כיוון ששם אנאנד לקח את הדברים לכיוון אחר (עם ר-ז5 במקום צ-ד1 – שהוא למעשה נפוץ יותר – במסע ה-12). עמדת מפתח התקבלה לאחר מסעו ה-13 של השחור:

בעמדה הזו (שהופיעה לראשונה כבר בדו-קרב בין קרפוב לקספרוב ב-87) מקובל ביותר מסע הפיתוח הטבעי 14.ר-ו4. אנאנד שיחק במקום זאת את המסע הערמומי 14.ר-ה3!? שבמבט ראשון נראה כמו טעות או בלבול (וכך אכן חשבו תחילה הפרשנים בזמן השידור החי), כיוון שהוא מאפשר לשחור "לתקוף" את הרץ הלבן באמצעות 14…פ-ז4, ולאחר 15.ר-ו4 (כל מסע אחר יהיה בעייתי מאוד מבחינה עמדתית) לזכות בכלי: 15…ר:ג3 16.ב:ג3 (16.מה:ג3 מפסיד את הרץ על ה2) 16…צ-ה4, והצריח השחור תוקף בו זמנית את המלכה הלבנה ואת הרץ על ו4.

אבל אנאנד כמובן היה מוכן לכך, והראה שללבן תמורה מצויינת עבור הכלי: 17.מה-ב5 צ:ו4 18.מה:ב7 (תוקף את הפרש על א6, שאינו יכול כרגע לזוז) 18…צ-א4:

הלבן אינו יכול לזכות מייד בחזרה בכלי, למרות שהפרש על א6 מותקף פעמיים, בגלל 19.ר:א6 צ-ב8 20.מה-ג6 (או 20.מה:א7 צ-א8) 20…ר-ד7! והמלכה הלבנה אינה יכולה להמשיך להגן על הרץ. אבל עמדת השחור בעייתית מאוד – עד כדי כך שהוא חייב למצוא סידרת מסעים מדוייקים כדי לשרוד. הכלים שלו ממוקמים באופן מגושם וחסרי קואורדינציה; הוא ויתר על רץ הערוגות הכהות החזק שלו, כשהחליף אותו בפרש הלבן על ג3 כדי לזכות בכלי; והרגלי החופשי הקדמי של הלבן על הטור ד' חזק מאוד.

למעשה, מסעו הבא של הלבן המחיש עוד יותר את כוחו של הרגלי הזה, כשקידם אותו ערוגה נוספת: 19.ד7!; השימוש ברגלי מזכיר את זה שעשה אנאנד ברגלי שקודם ל-ג7 ב"ניצחון הכנה ביתית" בולט קודם שלו, במשחק השלישי בדו-קרב עם קרלסן. כעת הלבן כבר מאיים ללכוד את הפרש על א6, כיוון שלשחור אין יותר את המסע ר-ד7, וכמו כן הוא מאיים לשחק מה:א8 ולהכתיר בעקבות זאת את הרגלי.

לארוניאן היתה כאן אפשרות לשחק 19…פ-ג7 (מסע המציל את הפרש ומגן על הצריח ב-א8) ולהשיג שוויון אחרי 20.ח3 פ:ו2! (מחזיר את הכלי העודף) 21.מ:ו2 ר:ד7 (ומחסל את הרגלי הלבן המסוכן) 22.ר-ב5 פ:ב5 23.צ:ד7 מה-ב8! (מגן על הפרש ב-ב5) 24.מה-ד5 מה-ו8 (מגן על ו7). אנאנד הראה את ההסתעפות הזו לאחר המשחק, אבל כנראה שארוניאן לא מצא אותה או שלא העריך אותה נכון. הוא שיחק במקום זאת 19…ר-ה4 (תוקף את המלכה הלבנה), ואחרי 20.מה-ב3 (נסוג עם המלכה ותוקף את הצריח השחור על א4) ביצע את השגיאה המכריעה עם 20…ר-ג6??.

המסע הזה (המגן על הצריח עם הרץ) איפשר ללבן לשחק 21.צ-ד6! הגורם לקריסת עמדת השחור, שאינו יכול יותר להתגונן מפני כל האיומים על כליו השונים. במקום זאת, ההזדמנות האחרונה של ארוניאן להישאר במשחק היתה 20…צ-א5, אם כי גם אז עמדתו נראית בעייתית מאוד לאחר 21.פ-ד2 – מסע התוקף את הרץ על ה4, חושף התקפה על הפרש ב-ז4, ומאיים ללכוד את הצריח על א5 על ידי פ-ג4. השחור אינו מפסיד מייד רק בזכות הברקה טקטית הקשורה בהקרבת פרש על ו2 שניתן לראות אותה בלוח החי, וגם כך הדבר מוביל בהסתעפות כפויה ארוכה לסיום בו הוא בגירעון רגלי.

במשחק עצמו, השחור גם נאלץ להחזיר את הכלי העודף וגם לא היה יכול לנצל זאת כדי להשתחרר. מסעו של אנאנד 26.צ(7)-ד6:

סיים למעשה את המשחק כיוון שהלבן זוכה בכלי – הוא תוקף את שני הפרשים השחורים; את זה שעדיין תקוע על א6 באופן ישיר, ואת זה שעל ז4 באופן עקיף, בשל האיום ב-צ:ז6+. מסעו (המוזר לכאורה למראה) של ארוניאן 26…מ-ז7 הגן מפני האיום השני אבל לא עשה דבר לגבי זה הראשון, והכניעה הגיעה כעבור שני מסעים נוספים.

משחק קלאסי מספר 1740790

היקארו נקמורה - סרגיי קריאקין

עוד משחק שהמחיש את כוחה של הכנה ביתית עדיפה היה נצחונו של נקמורה על קריאקין. כאן לא היה מדובר בהכנה "מקורית", אלא יותר בבחינת שליטתו של היריב בהסתעפות מוכרת – אבל גם מסובכת וטריקית מאוד – של פתיחה מסויימת. המשחק התנהל בהסתעפות חריפה מאוד של הפתיחה האנגלית, והגיע לעמדה הבאה לאחר המסע 8…פ(ו)-ז4 של השחור:

הרגלי ו2 של הלבן מותקף, ופעם היה מקובל לשחק כאן 9.ה3 כדי להגן עליו. אבל בעידן המחשבים, ניתוחים טקטיים מדויקים הראו שהלבן לא צריך בהכרח להגן על הרגלי הזה ויכול להשיב מייד בהתקפת נגד עם 9.מה-א4. המסע הזה נוסה לראשונה ב-2008 על-ידי ארוניאן נגד לקו, והופיע מאז בכמה משחקי צמרת נוספים.

המשחק הנוכחי עקב עד מסעו ה-14 של השחור אחרי קרלסן-דומינגז מלינארס 2009. קרלסן המשיך שם 15.מ-ב3, ולאחר 15…פ-ד2+ 16.מ-ג2 פ-ג4 17.מ-ב3 וכו' הוסכם לתיקו בחזרה על מסעים. נקמורה החליט לבחון את קריאקין באופן רציני יותר, ושיחק את המסע 15.ה4!:

כל שחקן שההסתעפות הזו היא חלק מהרפרטואר שלו בשחור צריך להיות מוכן גם למסע הזה, שכעיקרון גם כן מאפשר לשחור לכפות תיקו (למרות שהוא נמצא כרגע בגירעון צריח שלם) – אלא שכאן התיקו הרבה יותר מסובך, ולמי שאינו מכיר או זוכר את הניתוח קשה מאוד למצוא את סידרת המסעים הנדרשת במהלך המשחק עצמו, עם שעון מתקתק וללא עזרת מחשב. הסתעפות המפתח (שמחשב מראה אותה מייד) היא: 15…מה-ד2+! 16.מ-ב3 מה:ב2+ 17.מ:ג4 ר-ז7! 18.מה-א5+ ב6 (18…מ-ה7?? 19.מה-ב4+ עם חילופי מלכות וביטול האיומים כנגד המלך הלבן) 19.מה-ז5+ ו6 20.מה-ב5! (20.מה:ז7?? ר-א6+ 21.מ-ד4 מה-ו2 מט) 20…ר-א6! (הקרבת כלי נוסף כדי להרויח טמפו קריטי) 21.מה:א6 ו5! (פותח שוב את האלכסון של הרץ) ולא ניתן יותר למנוע את לכידת המלך הלבן בשח נצחי.

במקום זאת, קריאקין שיחק 15…פ-ה3+?? ונקלע מייד לעמדה אבודה לאחר 16.מ-ב3 מה-ד2 17.א3! (מכין למלך הלבן את א2 כערוגת מפלט בפני איום המט). הוא זכה אמנם בפרש הלבן על א8 אבל נותר בגירעון טיב שלם ללא תמורה ממשית, ומספר מסעים מאוחר יותר נכנע כאשר נקמורה זכה ברגלי נוסף בעקבות תחבולה אלגנטית (26.פ:ד7!).

קריאקין אמר אחרי המשחק שידע את ההסתעפות הרלבנטית, אבל לא הצליח לזכור אותה – מה שמזכיר קצת את ההבחנה של סיינפלד בין לדעת לקבל הזמנה לבין לדעת ממש לשמור אותה.

**********

אנאנד סיים איפוא את השלב הקלאסי של התחרות חצי נקודה לפני נקמורה – או נקודה שלמה, אם לוקחים בחשבון את המשקל הכפול שהיה לתוצאות הקלאסיות ביחס לאלה של המשחקים המהירים. ביום המשחקים המהירים קרה לו משהו שהזכיר את מה שקרה לקרלסן בשנה שעברה – הופעה חלשה יחסית בה צבר בסך הכל 2 נקודות (1-) מחמשת המשחקים. אבל בעוד שקרלסן יצר לעצמו בחלק הקלאסי מרווח ביטחון שהספיק לו לזכייה כוללת בטורניר למרות ההופעה החלשה הזו (נקודה שלמה לפני ארוניאן – כלומר שתי נקודות ביחס למשחקים המהירים), זה של אנאנד לא הספיק, כך שנקמורה – שצבר 3 נקודות מהמשחקים המהירים (כולל ניצחון על אנאנד עצמו במפגש הישיר ביניהם) – הצליח להדביק אותו.

ואז הגיע רגע מביך למדי. על פי התקנות המקוריות, במקרה של שוויון נקודות כולל, שובר השוויון הראשון היה סונברן-ברגר, שהיה אמור להכריע לטובת אנאנד. (סונברן-ברגר מחשב את "איכות" הנקודות של השחקן על פי מה שהשיגו בטורניר אלה ששיחק נגדם ולא הפסיד להם – סכום הנקודות של אלה שניצח + מחצית מסכום הנקודות של אלה איתם סיים בתיקו.) אלא שלקראת סיום החלק המהיר, כשאפשרות שוויון הנקודות הפכה למוחשית, אולג סקבורטסוב, המיליונר שהוא המארגן הראשי והספונסר של התחרות, החליט לשנות את החוקים ולהכריע את התחרות בדו-קרב בליץ (אולי בהשראת הדרמה שסיפק ממש לאחרונה הדו-קרב בין קרלסן לניידיץ' בסוף טורניר גרנקה).

הרעיון הראשוני היה לקיים שני משחקי בליץ, ובמקרה של תיקו להכריע במשחק ארמגדון. בשידור היה ניתן לראות את נקמורה יושב ליד הלוח וממתין מספר דקות לאנאנד, שלא הופיע (הצילום בראש הפוסט לקוח מהדקות הללו). בסופו של דבר ניגש אליו השופט הראשי וקרא לו למקום אחר; לאחר עוד מספר דקות השופט חזר והחליף את שעון המשחק לכזה של ארמגדון – כלומר, משחק הכרעה בו הלבן מקבל דקה עודפת אבל חייב לנצח; תיקו נחשב כניצחון לשחור. כנראה שאנאנד, שהיה גם עייף וגם לא ממש מרוצה משינוי הכללים ברגע האחרון (כמי שהיה אמור לזכות על פי שובר השוויון המקורי), לא רצה לשחק סידרה של משחקי בליץ, וכפשרה הוסכם לבסוף להסתפק במשחק ארמגדון בודד. ישנם שחקנים שבמצב כזה היו מסרבים בתוקף ובאופן מוחלט לרצונו של המארגן, ואם זה היה מתעקש היו פשוט עוזבים בטריקת דלת. אין שום ספק שפישר היה נוהג כך, למשל, ומן הסתם גם קספרוב.

מכל מקום, נראה שאנאנד לא היה במצב רוח מתאים למשחק רציני, ובארמגדון עצמו נקמורה ניצח בקלות והוכרז לזוכה בתחרות – אם כי, עד כמה שהצלחתי להבין, הדבר לא השפיע על הפרס הכספי שעדיין התחלק שווה בשווה בין השניים. כאמור, סיום די מביך לטורניר שמכתים את המוניטין שלו ולפחות במידה מסויימת את הזכייה של נקמורה, אם כי לא ממש באשמתו.

**********

לצד התחרות הראשית התקיים גם דו-קרב ראווה של ארבעה משחקים מהירים (שהסתיים בתיקו 2-2) בין ויקטור קורצ'נוי בן ה-84 לוולפגנג אולמן בן ה-80. קורצ'נוי – שהוא בעל אזרחות שוויצרית ומתגורר בשוויץ – לקה בשבץ לפני מספר שנים, אבל מסתבר שזה לא היה מספיק כדי להרחיק אותו לאורך זמן מהלוח. אולמן איננו אגדת שחמט באותו סדר גודל, אבל גם הוא היה שחקן צמרת בעבר, בעיקר בשנות ה-60 וה-70 (הוא זכה באליפות מזרח גרמניה 11 פעמים, ובסבב אליפות העולם של 72-70 העפיל לדו-קרבות המועמדים, שם נוצח ברבע הגמר בידי לרסן).

בתמונה למעלה ניתן לראות את קורצ'נוי משוחח עם גנאדי סוסונקו, בעצמו שחקן עבר וכיום עיתונאי ופרשן ידוע. סוסונקו סיפר לאתר הרוסי chess-news על מה היתה השיחה: "התכוננתי להגנת גרינפלד", קורצ'נוי אמר לו בסוד. "למה דווקא גרינפלד?" סוסונקו שאל אותו. "הוא תמיד משחק הודית של המלך", קורצ'נוי ענה, "אבל בסיבוב האחרון של בואנוס איירס ב-1960 הוא פתאום החליט להפתיע אותי עם הגרינפלד. לא הצלחתי לנצח במשחק ולכן סיימתי רק במקום ראשון משותף במקום לזכות בטורניר לבדי. איך אני יכול להיות בטוח שהוא לא יעשה את זה שוב? אני צריך להיות מוכן…"

**********

בעקבות הפוסט הקודם נשאלתי כמה פעמים לגבי רקורד הזכיות בטורנירי על של קרפוב בהשוואה לשחקנים שאותם בדקתי. בהתחלה עניתי שקשה מאוד להשוות, כיוון שהרבה מהטורנירים בהם קרפוב זכה לאורך שנות ה-70 ותחילת ה-80, בתקופה בה היה סופר דומיננטי, חלשים באופן משמעותי בהשוואה לאלה של היום. אבל בעקבות זה עשיתי בדיקה מפורטת וגיליתי שקצת הגזמתי – כלומר, גם אחרי שמורידים מספר מסויים של טורנירים מאותה תקופה שאינם עונים להגדרת המינימום של טורניר על בה השתמשתי, עדיין נותר מספר גדול מאוד של טורנירים שהיו חזקים מאוד, גם ביחס לסטנדרט של היום.

אם כן, לפי הספירה שלי המאזן של קרפוב הוא 43 טורנירים (אפשר לראות רשימה מקורבת כאן, אם כי הספירה שלי קצת שונה), מתוכם 12 בזכייה משותפת. טווח הזמן בין הזכייה הראשונה והאחרונה כמעט זהה לזה של קספרוב – 25 שנים (בין 1971 ל-1996).

המספר הכולל מעט גדול יותר מזה של קספרוב, אבל כדאי לזכור בהקשר זה שני דברים: 1. בערך רבע מהטורנירים הנ"ל בהם זכה קרפוב, למרות שהם עונים להגדרת המינימום שהשתמשתי בה, בכל זאת חלשים מטורנירים מקבילים כיום מבחינת ממוצע הרמה של מכלול המשתתפים – בין שליש לחצי מאלה היו מחוץ לטופ-100 (הסיבה העיקרית לכך היא שיתוף מספר רב של שחקנים מקומיים, מסוג שהיום יש כמוהו לרוב אחד או שניים לכל היותר – כמו ברמידזה בגרנקה); 2. אחוזי הזכייה הכוללים של קרפוב רחוקים מאוד מאלה המדהימים של קספרוב (מספר הטורנירים הכולל בו השתתף קרפוב לאורך הקריירה הבוגרת שלו גדול הרבה יותר). עם זאת, אם מבודדים את התקופה שבין 71 ל-85 (השנה בה איבד קרפוב לקספרוב את אליפות העולם), מגלים דרגת דומיננטיות דומה – זכייה ב-26 טורנירי על מתוך 34 בהם השתתף (76%).